אף אחד לא מכין אותנו לרגע הזה שהחיים שלנו מתפרקים.
אצלי זה קרה ברגע אחד. כרמי, בעלי ואבי ילדיי נפטר בפתאומיות.
נשארתי לבד. ארבעה ילדים כשהקטנה- תינוקת יונקת בת שנה.

שבר שאי אפשר לתאר במילים.

כדי לקום בבוקר, הייתי צריכה להשתמש בכל כלי שלמדתי במשך השנים, לחזק אמונה ולהמשיך.
והמשכתי וחיזקתי אבל בפנים התחיל להפער בור בלב שלי.

אף אחד לא ראה.
לפעמים הצלחתי לדבר אותו אבל רק קצת, פחדתי להתפרק אם אגיד.
והאמת? לא ממש האמנתי שיש סיכוי ששוב אנשא, אתאהב, ששוב אמצא את האיש המתאים לחלוק איתו את חיי.

לא ממש האמנתי שיש בשבילי סיפור חדש של אהבה,
ועכשיו , כשאני דוסית וכבר לא בת 20 (למרות שמרגישה ככה!) – בכלל!

אבל החיסרון היה קשה מדי. 

זה התחיל מתנועה קטנה שלי, מבירור הרצון, מטיפוח תקוה וטיפוח בכלל 
ועוד כלים שונים שלימדתי במשך השנים, אבל עכשיו, בחרתי להתמקד ולהעניק לעצמי.

ובעיקר מריפוי של הפצעים וההחלטה לבחור בסיפור חדש, באמת.
למדתי כל מה שאני יכולה על זוגיות, ממש "מרינדה" של זוגיות.

אבל בכל זאת החיים, ההישרדות, ההתמודדות הכלכלית והטראומה של האובדן –
המשיכו לנהל אותי עד שלפני כמעט 9 שנים קיבלתי החלטה.

זה היה יום גשום ואני יצאתי מההוספיס שם נפרדתי מחני וינרוט ע"ה, חברתי האהובה.
בחניון בתל השומר ובזכות הדמעות והכאב הנוראי שהציף אותי – לא יכולתי שלא להסתכל לחיים בעיניים.
ידעתי שזהו.