מבשלות סיפור חדש

אם היינו הייתי אומרת לה תודה. על החברות הזו,
שבנתה בי מקום לכל החברות המדהימות מאז ועד היום, לשיחות הנפש העמוקות,
לאפשרות להגיד הכל בלי להתבייש, להראות הכל בלי להסתיר,
לא לדאוג מה היא תחשוב עלי כי היא כבר יודעת הכל ורואה רק את הבפנים.

בס"ד

 

הכרנו בקיץ שבין כיתה ג' ל-ד'.

בקיטנה. לפני זה, היינו שייכות לקבוצות שונות בכיתה
כאלה שלא היה להן שום סיכוי להיפגש.
אבל בקיץ ההוא הכל היה אחרת.

 

אני זוכרת את הברק בעיניים כשהבנתי שכן, גם לי יש את החברה הכי טובה
וכמה הלב מתרחב כשאפשר לספר לה מה שלא מספרים בדרך כלל
ולהראות לה את השירים הראשונים שנכתבו בהיחבא.

 

עוצמת עיניים לרגע וממש רואה את  אמא שלה, גדולת גוף, עייפה כל כך מהחיים,
שתמיד היה לה את החיוך על הפנים – זה שהייתי כל כך צריכה.
"מיכלי, רוצה חביתה בפיתה? ויש שמפו במקלחת אם את צריכה".
והיא עומדת שם, במטבח, ליד סירי התמיד שהעמידה קודם ומטגנת בידיים מיומנות את החביתה הכי טעימה שאפשר.

 

סיגלי היא הצעירה מהאחים וזה היה הבית שהכי אהבתי בעולם.

 

היא  ידעה הכל. ה כ ל.
כל מה שקורה לי בחיים, כל מה שאני רוצה,
וגם כשעברתי לקיבוץ בגיל 14 – הייתי מגיעה פעם בחודש לתל אביב והיינו יחד.

 

אחר כך היו החיים. מעברים. הקשר התרופף עד שניתק. לגמרי.

"אני עוד מתאוששת מאז שנפטר", אמרה לי.

אני מהנהנת. זה לוקח זמן, יותר ממה שחושבים.

לאבל יש קליפות של בצל ובכל פעם כשקליפה מתקלפת – הכאב חד יותר, עמוק יותר.

היא איבדה את החבר שלה, בן הזוג, בתאונה כמה חודשים לפני שכרמי, בעלי,  נפטר.
אני זוכרת את הטלפון שלה קצת אחרי השבעה.

היא שמעה, היא כל כך משתפת בצערי וברור שנפגש.

לא נפגשנו. עדיין.

 

אם היינו הייתי אומרת לה תודה. על החברות הזו,
שבנתה בי מקום לכל החברות המדהימות מאז ועד היום, לשיחות הנפש העמוקות,
לאפשרות להגיד הכל בלי להתבייש, להראות הכל בלי להסתיר,
לא לדאוג מה היא תחשוב עלי כי היא כבר יודעת הכל ורואה רק את הבפנים.

 

להגיד לה תודה שקראה לי "מרגושה". כי אני מרגישה הכל ותמיד.

 

אני יודעת שהייתי מספרת לה על אמונה בחושך,
על אפשרות לגדל צמחים בכל אדמה, על משמעות, תקוה ויצירה.

איך זה ירגיש לשבת מולה? בקפה, בבית שלי, בבית שלה.

ואולי הכי טוב יהיה להפגש בחדרון הקטן שלה, שהיה פעם מרפסת, על המיטה הצרה,
ולחלום מחדש חלומות חדשים לחיים שלמים.

 

אני כל כך מאמינה בעוצמתן הרכה של נשים.
בסיפורי החיים המשתרגים זה בזה. בלב הפתוח, הרואה.
ביכולת המולדת הזו לריפוי, גם כשהצלקת החדה תשאר לעולם.
בעוד שבועיים וחצי יכנסו אלי, ללב ולמטבח נשים נהדרות,
כאלה שמרגישות שעכשיו הזמן, עבורן, לבשל סיפור חדש.

נבשל אותו ביחד, עם מילים וגם רק עם עיניים
ובעיקר עם הלב, שרוצה להפוך את הניסיון לסיפור אחר.

 

שני מקומות נותרו לקבוצה הקטנה והאיכותית הזו שנפתחת לראשונה
בתנאים מעולים, מתחילות ב 7.5.17 בימי ראשון בבוקר

על הכל אפשר לקרוא כאן:

סדנת מבשלות סיפור חדש

וגם לדבר איתי על כל מה שעולה

בואי. באהבה.

מיכל